<h1>התוספות שעל האלפס לרבינו משה ב"ר יו"ט מלונדרי"ש</h1>
<h2>דף ב:</h2>
מתה בתו או נתגרשה כו'. אע"פ שקודם גירושין היו צרות הואיל ובשעת נפילה לא היו צרות זו לזו מותרות.
<h2>דף יא.</h2>
אמר רב יהודה אמר רב צרת (ערוה) סוטה אסור. הרי שהיה נשוי שתי נשים וזינתה האחת תחתיו ובעדים, ומת בלא בנים, היא וצרתה פטורה אף מן החליצה. נכנסה עמו לסתר כו'. מי שקינא לה בעלה ממנו [דכתיב] ונטמאה שלש פעמים לבעל ולבועל ולתרומה.
<h2>דף יא:</h2>
מ"ט הויה ואישות כתיב בה. הויה והיתה לאיש אחר ואישות או כי ימות האיש האחרון אשר לקחה לו לאשה, וכתיב בתרי' לא יוכל בעלה הראשון וגו'.
<h2>דף יב.</h2>
מיאנה בזה מותרת בזה. אבל ליבם שמיאנה בו אסורה, דמיאון עוקר לזיקה וקיימא באיסור אשת אח. וא"ת מיאון נשואין קמאי עקרי, והרי היא נכרית אצלו ומותרת לו, [וי"ל] גזירה דרבנן היא, הואיל ולא מיאנה בראשון, ומכח הנשואין נפלה להתייבם, נראית כאשת אח. וה"נ אמרי' לקמן משעת נפילה נראית ככלתו. ומילתא דשמואל בפרק ב"ש [לקמן ק"ז ע"ב], ובאידך שמעת'. אמר רבא הלכה צרת איילונית מותרת. ואפילו הכיר בה אחיו וקיימה והויא אשתו לא מיתסרא צרתה משום צרת הבת. דכי אסר רחמנא צרת ערוה, במקום מצוה הוא דאסרה, והא כיון דאיילונית היא, דבלאו ערוה נמי לא חזיא ליבום, הויא צרתה צרת ערוה שלא במקום מצוה.
<h2>דף יג.</h2>
שש עריות חמורות מאלו. ומהו החומר שאין יכולין להנשא לאחיו מאביו כולן אסורות לאחיו מאביו כשם שאסורות לו ואין בהם צד ייבום לעולם ואם נשאו לאחרים ולהם נשים אחרות ומתו מותרות להנשא להם שאין צרת ערוה אסורה אלא כשנפלה ליבום עם הערוה פעם אחת שכיון שפטרה הכתוב ממנו הרי היא עליו עולמית באיסור אשת אח שיש לו בנים. חלצו ב"ש פוסלין כו' שחליצתן חליצה. וב"ה מכשירין, שהיא כחולצת מן הנכרי. ב"ש מכשירין לכהנים אם [נתאלמנו] מיבמיהן. וב"ה פוסלין, שנבעלה לפסול להן ונעשית זונה ונפסלה לכהונה.
<h2>דף יז.</h2>
עשה בה מאמר ומת שניה כו'. חולצת ולא מיפטרה משום צרת ערוה דלא צרתה ממש היא. ולא מחייבת דהויא צרת ערוה במקצת מפני המאמר.
<h2>דף יז:</h2>
אלמא קסבר יש זיקה כו'. זיקת יבמתו שמתה אלימא למיהוי כארוסה להאסר אמה עליו. ה"מ בחד כו' שאין שם אלא יבם אחד דודאי עליה רמיא. אבל בתרי שנפלה לפני יבמין כו'. כי ההוא דבן בתירה ולא ידיע קמיה מאן רמיא אין זיקה לאסור הקרובות קמ"ל.
<h2>דף כא.</h2>
מותר אדם באשת חמיו כו'. [בירושלמי (פ"ב ה"ד)] אשת (אחיו) [חמיו] אסורה משום מראית העין. וא"ת תורה הרי דוד נשא רצפה בת איה כדכתיב [ש"ב י"ב] ואתנה לך את בית אדוניך ואת נשי אדוניך בחיקיך. שני חורגים הגדלים בבית אחד אסורים מפני מראית העין. ר' חנינא אומר יסבון באתרא [דלא] (ד)חכאין להון. כך [כתוב] בפר"ח ובה"ג פוסק כן. וכן באשת חורגו. אבל בשמעתין קשרי לתרווייהו ושמא אחרי כן אסרום. מיהו בס"פ משוח מלחמה [סוטה מ"ג ע"ב] אמרי' חורגה הגדילה בין האחים אסורה להם דמתחזי כאחות. ולא היא אלא מותרת להו. אלמא דלמראית העין לא חיישינן. ומעשה היה בפרובינש באחד שהיה טבחו טבוח ויינו מזוג לישא את אשת חמיו ואפסדיה ר"ת לסעודתיה.
הא פסיקא ליה והא לא כו'. עשרים שניות הן ואלה הן אם אמו ואין לה הפסק אפי' אם אם אם אמו. עד סוף העולם. אם אבי אמו בלבד. בירושלמי [פ"ב ה"ד] אם אביו אם אם אם אביו לעולם, אם אבי אביו בלבד. בירושלמי אשת אבי אביו אין לה הפסק אך אפי' אשת יעקב אסורה לנו. אשת אבי אמו בלבד אשת אחי האב מן האם. אשת אחי האם בין מהאב בין מן האם כלת בנו אין לה הפסק עד סוף העולם כלת (בנו) [בתו] בלבד. בת בת בנו בלבד. בת בת בתו בלבד. בת בן בנו בלבד. בת בת בן אשתו בלבד, בת בת אשתו בלבד, אם אם אבי אשתו בלבד, אם אב אבי אשתו בלבד, אם אם אם אשתו [בלבד] הרי כאן עשרים. מקצתם כתבתי שיש להם הפסק.
<h2>דף כב.</h2>
[לשון הרי"ף] ולא מיפשטא. ופסק הר"ח וכן ר"מ [פ"א מה' אישות ה"ו] להקל מפני שספק דברי סופרים להקל. ויש שפוסקים להחמיר כדין ספק איסור לחומרא.
<h2>דף כג:</h2>
מי שקידש אחת משתי אחיות כו' חולץ לשתיהן כו'. חולץ לשתיהן דלא ידע איזו יבמתו, ומיחלץ לחדא וייבומי לחדא לא דאחות חלוצתו אסורה לו מדרבנן בחייה. וייבומי ברישיה נמי לא, דילמא לאו זו היא יבמתו וקא פגע באחות זקוקתו דהויא כאשתו. היו לו שנים אחד חולץ. תחלה לאחת והשני אם רצה לייבם (לשנים) [לשניה] מייבם דאם זו יבמתו שפיר, ואם אחותה היא לא פגע באחות זקוקתו דחליצתה אפקעה לזיקה. קדמו וכנסו. קודם שנמלכו בב"ד. אין מוציאין מידם. דכל חד וחד אמר [אנא] שפיר נסובי וא"נ הוי איפכא שהראשון כנס אחות זקוקתו ההיא שעתא הוא דהויא איסור ומשבא אחיו ויבם השניה שהיא יבמתו פקע זיקתה מאידך למפרע.
<h2>דף כד.</h2>
וספק חלוצה לא גזרו רבנן. וקשיא מדאמרי' לקמן פ' החולץ [ל"ו ע"ב] מת בתוך ל' אם אשת כהן היא אינה חולצת. ולמה לא תחלוץ כיון דספק חלוצה מותרת לכהן. וי"ל דהתם שהחליצה אחר הנשואין יאמרו קמו רבנן במילתיה דנפל הוה ואצריכי לה חליצה ואתי למישרי חלוצה לכהן. אבל הכא כשכונס לאחר חליצה לכל חד וחד אמרי קים ליה דודאי דלאו חלוצה היא ולכך כנסה.
<h2>דף כד:</h2>
[לשון הרי"ף] שהוא הנטען כו'. גרסי' בירושלמי בריש המדיר [כתובות פ"ז ה"ו] על נשים שיוצאות בלא כתובה לא שנו אלא מנה ומאתים אבל כתובה של אלף דינר נוטלת. וקחשיב דברים שמאבדות את הכל. ראוה חוגרת בסינר ורוכל יוצא כעור הדבר תצא. רוק על גבי מטתה כעור הדבר תצא. סנדלו לפני מיטתה טופחת על יריכה במרחץ מעלים זה את זה מן הבור. שניהן שיוצאין ממקום אפל כיעור הדבר תצא. וכולם אם הביאה ראיה לדבריה נאמנת. רב אחא בר אהבה בשם רב מעשה בא (בשם) [לפני] רבי ומר דמה בכך בעון קומי אפי' ראו אותו נותן פיו על פיה ומסיק נותן פיו על פיה תיפוק בלא פרן. פי' בלא כתובה כלל. זה בירושלמי מוכיח דהואיל ומכוער הדבר תצא פי' מבעל כפירש"י.
<h2>דף כה:</h2>
החכם שאסר את האשה וכו'. בירושלמי [ספ"ב דיבמות] תמן תנינא, מפקיד פירות אצל חבירו ואפילו היו אבודין לא יגע בהם, רשב"ג אומר מוכרם בב"ד מפני השב אבידה לבעלים. תני אינוא בר יעקב הלכה כרשב"ג. ר' חייא בר שבתי מקשי, הכא איתמר מיאנה או שחלצה בפניו ישאנה מפני שהוא [ב"ד] והכא את אמר הכין. א"ר יוסי תמן המקח ראוי להשתלש ברם הכא אין שנים מצויין לחטוא מפני אחד. [ואמרינן נמי בב"מ (ל"ח ע"א)] גבאי צדקה שאין להם עניים לחלק פורטין לאחרים ואין פורטין לעצמן מפני חשד. וקשה דבבכורות [כ"ח ע"ב] ובאלו טרפות [חולין מ"ד ע"ב] אמרינן דן את הדין וכו' וכן העדים שהעידו כולן רשאין ליקח אבל אמרו חכמים הרחק מן הכיעור. וכן בפירקין עדים החתומין וכו' לא חשו חכמים בדבר. והכא אמרינן ב"ד לא יקחו ופורטין לאחרים וכו'. וי"ל דהני נמי טעמא משום כיעור. אבל משום איסורא ליכא. וקשה אם כן מאי פריך והכא טעמא דב"ד [וכו' לימא] הא תרי לא ישאנה משום כיעור. וי"ל מדקתני החכם שאסר וכו' א"כ הא תרי לא ישאנה הוי איסור גמור דומיא דרישא. וקשה היכי אמר דן את הדין כולן רשאין ליקח, דדן יחיד משמע, דהכי דייק ספ"ק דסנהדרין [ו' ע"א], והכא קתני החכם שאסר לא ישאנה. וי"ל דהתם לא משמעותא דדן את הדין דייק. אך סוגיא דבכורות מוכחא דביחיד מיירי. והשתא יש ג' דינין בדבר, ביחיד יש איסור גמור, מההיא דחכם שאסר וכו'. בתרי איסורא ליכא כיעור איכא בין בממון בין בעריות, מההיא דעדים החתומים על גט אשה ושדה מקח. בתלתא בדבר הראוי להשתלש כגון ממון איכא כיעור בדבר, שאין ראוי להשתלש כגון עריות היתר גמור, מההיא דירושלמי.
<h2>דף כו:</h2>
מעשה באחד שנהרג הוא ושני בניו והצריכו חליצה לשני אחי האב, דשמא האב מת ראשון, והויא לה חליצה פסולה, לפי שלא היה יכול לייבם. [ונראה] דאין חליצה פסולה אלא כגון ההיא דג' אחיות יבמות שנפלו לפני שני אחין יבמין, דהויא לה אחות חלוצה לזה ולזה, דקלישא זיקה דזקוקה לשניהם והחליצה קלישא. כמו כן ולא מיפטרה בחליצה דחד. אבל הכא דאם האב מת ראשון מותרת בולא כלום, ואם הבן מת ראשון מתיבמת והחליצה אינה אלא מחמת ספק, כה"ג לא מיקרי חליצה פסולה. וכן מי שכתב גט לאשתו וטעה בשם העיר, ומת בלא בנים, צריכה חליצה מספק אם היה הגט כבר, מחמת ספק שנולד בו, אין זה חליצה פסולה שצריכה לחזור. וראיה מדתנן [מ"ד ע"ב] אם היתה אחת כשרה ואחת פסולה אם חולץ חולץ לפסולה ואוקמי [י"ב ע"א] דהאי פסולה מחזיר גרושתו היא ואפ"ה בחליצה דידה מיפטרה הכשרה. שלש אחיות יבמות כו'. כלומר לפני שני אחי בעליהן שהן יבמיהן. אמצעית. כלומר שלישית ולאו דוקא נקט. צריכה חליצה משניהן. דקסבר יש זיקה ואילימא זיקת יבמין למירמא אתרווייהו, והך חליצה ע"כ פסולה הוא כלומר גרועה, כי אם רצה לייבם אינו יכול, דאחות חלוצה היא. [הילכך] לאו מעליא היא וצריכין לחזור על כולן דלא מיפקעא זיקה דתרווייהו בחליצה דחד משום דאלימא זיקה ורמיא אתרווייהו.
<h2>דף כז.</h2>
חלץ לבעלת הגט לא נפטרה כו'. שתי יבמות מאח אחד ונתן יבם גט לאחת מהן שוב אין חליצתה הוגנת כל כך דקלישא זיקתה ואם חלץ לא מיפטרה צרה. חלץ לבעלת מאמר. עשה מאמר באחת מנשי אחיו המת ואחר כך חלץ לה [לא] נפטרה חליצה זו אינה פוטרת לגמרי שעדיין צריכה גט למאמרו כדתנן בפ' ר"ג [נ' ע"א] עשה מאמר וחלץ צריכה הימנו גט ואע"ג דיהיב לה גט אחר חליצה, לההיא [היא] דמהני אבל צרתה צריכה חליצה. אבל חלץ לצרה נפטרה בעלת מאמר מחליצה ואינה צריכה גט אלא למאמרו.
<h2>דף כז:</h2>
חלץ לראשונה הותרה חלץ לשניה וכו'. חלץ לראשונה, שנפלה ראשון. הותרה. לשוק. חלץ לשניה, תחלה. מתה ראשונה. בלא חליצה מותרת ליבם השניה ואע"פ שבשעת נפילה אחות זקוקה ראשונה היתה ואין קורא בה יבמה יבא עליה כי מייתי קמייתא מיפקעא זיקה ושריא הא. ולית ליה הך דשנינן פ' כיצד הך מתני' דהכא אי למ"ד יש זיקה כו' דאוקימנא דהואיל ונאסרה בשעת נפילה תו לא משתריא. וא"צ לומר מתה שניה. ולא חלצה שמותר בראשונה. שהיתה ראויה ליבום בשעת נפילתה, אלא שנפלה זו אחרי כן ואסרתה וכיון שמתה זו חזרה להתירה הראשון. ור' יוחנן אמר מתה שניה מותר כו'. מותר בראשונה הואיל ובשעת נפילה היתה ראויה לו.
<h2>דף לב.</h2>
אמר רבא נתן גט למאמרו. אמתניתין קאי שעשה מאמר נתן גט למאמרו ולא לזיקתו ואח"כ מת הותרה אשתו ראשונה שהיא צרתה להתייבם לשלישי, דמאמר דעבד שקליה, ולאו צרות נינהו. והשתא לא אתי למימר שתי יבמות הבאות מבית אחד חדא חלצה וחדא מייבמא דלאו מבית אחד היו. אבל היא אסורה. ולאו משום דקם ליה בלא יבנה לפוסלה על אחיו הנשאר שהרי לא נתן גט לזיקה, אלא משום דאתי למיחלופי היכא דעבד גט למאמרו ולזיקתו דההיא ודאי מדחיא. אבל גט למאמרו לא דחי אלא מאמר ונשאר זיקה במקומה.
<h2>דף לו:</h2>
תניא לא ישא אדם מעוברת חבירו כו'. דייקא נמי דקתני יוציא ולא קתני יפרוש. וקשה דתנן במס' סוטה פ' ארוסה ושומרת יבם [כ"ד ע"א], גבי מעוברת חבירו ומניקת חבירו יכול להפרישה ולהחזירה לאחר זמן, ולא קתני יוציא בגט כי הכא. וי"ל דלשון יפריש משמע תרתי, אבל יוציא לא משמע אלא בגט. א"נ התם שקנא לה ונסתרה לא חיישינן שמא יבא עליה כיון דאסירא ליה מדאורייתא ולהכי לא בעיא גט. אבל הכא אינה אסורה לו כ"א מדרבנן ולהכי צריכה גט דחיישינן שמא יבא עליה. ומטעם זה הורה הרב ר' יוסף מאורליינש באחד שקידש מינקת חבירו שלא להצריך גט אלא הפרשה בעלמא, אפי' לר' מאיר כיון דבלאו הכי אסור ליה, דכלה בלא ברכה אסורה לבעלה. ודוקא בנשא הוא דאמרי' הכא דבעיא גיטא אע"פ שקדשה תוך ג' וברח אי לא דעירוקיה מסתייה. ואין דיוק זה כלום דמאי חומרא דכלה בלא ברכה ממינקת חבירו תרווייהו דרבנן. ועוד הביא ראיה מאריסיה דאביי דשרא לארס ורהט בתריה כדאיתא בפרק אע"פ [כתובות ס' ע"א] ולא מצינו שהצריך גט. וגם זו אינה ראיה דיכולני לומר שהצריך גט, אך לפי שאותה שמועה לא מיירי בגט לא הזכירו. ובשאלתות דרב אחאי בפ' וירא [שאילתא י"ג] כתב גבי מעוברת חבירו ומינקת חבירו היכא דעבר ונשאה או קידש מפקי' לה בגט ואפי' הוי כהן מפקינן לה מיניה. וקצת היה מדקדק ר"י מדאמרי' בפ' אע"פ [כתובות שם] מינקת שמת בעלה הרי זו לא תיארס ולא תנשא, ואם כשאירס צריך גט כ"ש בנשא ולא איצטריך למימר ולא תנשא, אלא ה"ק לא תארס ואם ארס לא תנשא אבל לא בעיא גט. וי"ל דמשום ר' יהודה נקט לא תנשא דמתיר לינשא אפי' בי"ח חודש. א"נ זו וא"צ לומר זו קתני.
[לשון הרי"ף] וגרסי' לקמן טעמא דהאי מילתא כו'. הרב ר' שמשון היה אומר גרושה מינקת מותרת להנשא משום דלא משתעבדא להניק את בנה, כדאמרינן בפרק אע"פ [כתובות נ"ט ע"ב] נתגרשה אינו כופה. ור"ת [ס' הישר סי' י"א] דייק משמעתין למאי דבעינן למימר טעמא משום סנדל או משום דחסא אין חילוק בין אלמנה לגרושה. ועוד אלמנה גופה אי אמרה איני ניזונת ואיני עושה מי משתעבדא ליה. וכן פסק בשאילתות [פר' וירא שאילתא י"ג] דלא שנא גרושה ולא שנא אלמנה.
אם אשת ישראל חולצת ואם אשת כהן וכו'. ברוב ספרים גרסינן בפרק ר' אליעזר דמילה [שבת קל"ו ע"א], ביום שלשים, וכן גירסת רש"י וכן ר"ח. ונראה דגרסינן תוך ל', שהרי בפרק יש בכור [בכורות מ"ט ע"א] אמרו רבנן יום שלשים כיום שלפניו ור"ע משוי ליה ספיקא, וכיון דהוי כיום שלפניו ופליגי רבנן ורשב"ג ביום שלשים, מה לי יום שלשים מה לי תוך שלשים. ובשאילתות פרשת וירא [שאילתא י"ג] גרס תוך שלשים, ומיהו בה"ג כתב דביום שלשים אפילו פיהק ומת חי הוא לרבנן. ודווקא תוך שלשים הוא דאמרו רבנן במסכת שבת [קל"ו ע"ב] פיהק ומת דברי הכל מת הוא. משמע דגרס ביום שלשים, שאם לא היה גורס כאן יום שלשים מניין היה להם חילוק זה. אלא נראה דגרס יום שלשים, ומפרש מת (כששמעון) [כמשמעו] פיהק ומת. וחשיב פיהק ומת ביום שלשים כיון שחי כל כך כנפל מן הגג תוך שלשים. (כיון שחי). ועוד יש לקיים גירסא זו בנפל מן הגג ואכלו ארי. וביום שלשים דווקא הוא דסמכינן אדרבנן. ושמא אפילו לענין אבילות נמי היה חשיב בר קיימא.
<h2>דף לז.</h2>
וחד אמר ערוקיה מסתייה. וכן הלכה עירוקיה מסתייה ולא בעי למכפייה למיכתב גיטא, דגלי דעתיה דלא בעי לכנוס עד זמן שלו.
<h2>דף לח.</h2>
נשאל אם תמות היבמה מי יורש אותה היבמין ואם יורשה גדול האחין. והשיב שאין זכות לבכור בנכסי אחיו יותר מן האחרים כלל כל שלא ייבם. והלכך אם מתה היא קודם שנתייבמה כולן חולקין בשוה. ואם יש להם אב, האב קודם לכל יוצאי יריכו כדין נחלות. ולענין כתובה ונכסי צאן ברזל ונכסי מלוג שלה, אם ירשו היורשים שלה, או היבמים. מחלוקת גדולה היא בין הראשונים. ואיני כותב אלא הלכות קצרות. כי עיקר הכתובה שהיא מנה ומאתים לכו"ע יורשי הבעל יורשים אותה. ונכסי מלוג שנפלו לה אחר מיתת הבעל בעוד שהיא שומרת יבם, זה יורשים יורשיה. כדמפורש בכתובות פרק האשה שנפלו לה נכסין [פ' ע"ב]. ולא שנא עשה בה מאמר ולא שנא לא עשה בה מאמר היבם דמאמר לב"ה אינו עושה אפי' ספק נשואה. והנדוניא שהיא נכסי צאן ברזל וכן נכסי מלוג שנפלו לה בחיי הבעל רבו המחלוקות. יש מי שהורה דחולקין בנדוניא יורשי הבעל עם משפחת בית אביה. והנכסים הנכנסים ויוצאים עמה דהיינו נכסי מלוג כולן ליורשיה דבחזקתן קיימי ולפיכך מוכרת ונותנת וקיים. ויש מי שהורה דבין נכסי מלוג שנפלו לה בעודה תחתיו, בין נכסי צאן ברזל, בין עיקר כתובה, יורשי(ם) הבעל יורשים את כולם משום דידו עדיפא מידה והיבם כמוהם כדאמרי' פרק הכותב [שם פ"ג ע"א] וכן נראה מדברי רב אלפס ז"ל ולפיכך אינה מוכרת בנכסי מלוג שנפלו לה בחיי בעלה ואם מכרה מכרה בטל. ומקצת המורים אומרים כל נכסי מלוג ונכסי צאן ברזל שנפלו לה בעודה תחת בעלה חולקין. ורבא ה"ק ידו עדיפא (מידו) [מידה]. בחיי הבעל הילכך כשמת יד היבם כידה. ונראין דברי הרב אלפס ז"ל.
<h2>דף לט:</h2>
אמר רב אין כופין. רש"י פי' [כי ניחא לתרוייהו ליבם] אין כופין [לחלוץ משום מצוה]. אבל אם לא [תרצה ליבם מחמת] שתתן אמתלא לדבריה מטעינן ליה לחלוץ [ואם אין יכולין להטעותו כופין לחלוץ כדאמרי' וכו'. אבל נראה] דבשאר אמתלא לדבריה [אע"פ ש]מטעינן ליה וחליץ אעפ"כ אין כופין, (אלא) [דלא] דמי למוכה שחין ובורסי, שהן מאותן שכופין להוציא. דאם לא כן למה היו טורחין להטעותן לקמן בפרק מצות חליצה [ק"ו ע"א], יכפוהו לחלוץ. ומאגרת מרד אין ראיה (דחלצה) [דא"כ] אפילו בלא אמתלא נמי, והתם טעמא משום דמצות חליצה קודמת כדמסיק. ועוד מדקאמר התם ר' יוחנן תבע ליבם אין נזקקין [לו, השתא לחלוץ כופין ואין נזקקין ליבם] מיבעיא. ועוד מדקאמר ליה רב בדידך תליא מילתא, משמע אפילו בזה"ז דמצות חליצה קודמת קאי. ומפרש ר"ת דהתם אמשנה ראשונה קאי, בראשונה שהיו מתכוונים לשם מצוה, וגריס הכי מצות יבום קודמת למצות חליצה אמר רב (נחמן) אין כופין ליבם, וכי אתי לקמיה דרב אותן שהיו מתכוונים לשם מצוה אמר להו אי [ניחא] לך ליבומי. ורב יהודה נמי דאתקין אי צבית ליבומי, מסתמא מיירי באותן שבאין לפניו לחלוץ, שאותן אם היו [מיבמין לא היו] מתכוונים לשם נוי ואישות שלא היו חוששין ליבם, אבל אחריני אין מניחן ליבם אלא לחלוץ. ואומר ר"ת, דהלכה כסתם משנה דבכורות פ"ק [י"ג ע"א], דעכשיו מצות חליצה קודמת דקיי"ל כאבא שאול ולא כרמי בר חמא דלקמן דחזרו לומר מצות יבום קודמת, כרבנן דפליגי עליה דאבא שאול. ואמרינן נמי בריש מכילתין [ג' ע"א] דסתם מתניתין כאבא שאול, וסתם התלמוד בפרק אע"פ [כתובות ס"ד ע"א] כאבא שאול, וכולה שמעתא דלעיל דביאה עדיפא במתכוון לשם מצוה מיירי. ומה שפסק ר"ח דמצות יבום קודמת ליתא. והוא עצמו פסק בפ' מצות חליצה דחליצה קודמת.
השיב ר"י ב"ר ברוך, (גט) [היה] מן הדין על כל ב"ד לכוף כל מי שאינו רוצה לייבם אם לא יחלוץ אם הוא גדול. אפילו ע"י גוים חובטין אותו [ואומרים לו] עשה מה שישראל (עושה) [אומר לך] ואומר ע"י ישראל רוצה אני דלא מיחלף, כדאמרינן במצות חליצה [ק"ו ע"א] גט מעושה וחליצה מעושת כשרה. אלא שיאמר רוצה אני. ובדין הוא אם אינו רוצה לייבם. ועוד שמצות חליצה קודמת בכתובות פרק אע"פ [ס"ד ע"א]. וליתא לחזרו לומר דהחולץ. והישראל כופין בשוטין, כי בדברים לא יוסר עבד כדאמרינן בהמדיר [שם ע"ז ע"א]. והא דאמרינן חליצה מעושת ע"מ שתתן לי מאתים זוז, ולא כפינן, היינו היכא דרוצה לייבם, דהתם מיהא כפינן בשוטים, והכי מוכח מתניתין. ושמעת' במצות חליצה דתני חליצה מעושת וכו' ומעשה שנפלה לפני יבם שאינו הגון וכו' מיירי שאם לא הטעוהו לא היה חולץ אלא מייבם. וההיא דאתאי לקמיה דר' חייא בר אבין בישיבתה זו היא עמידתה, התם היה רוצה לייבם משום ממונא דחזא בה. וכן בת חמוה דרב פפא [ק"ו ע"א]. וכל דיינא דלא דיין כי האי דינא לאו דיינא, דיש לכוף לממאן לחלוץ אם [אינו] רוצה לייבם. ואין ליטול ממון על כך דאם כן (מאי) [תנאי] הוא בחליצה, כדאמרינן בהמדיר [כתובות ע"ד ע"א]. וליתא לדרבינא דשני בפרק ר"ג [נ"ג ע"א] דכולי עלמא יש תנאי בחליצה, ומאי איכפת להו אי הוו יהבי בלא תנאי הואיל ואיתמר לממונא כדמוכח [התם]. אלא הטעה אותם ולעמי הארץ איכא חילול השם. אלא מודעי להו רבנן דאסור ליתן שכר על המצוה וליטול. ומודיעין ליה דלא ליהוי חילול השם.
<h2>דף מ:</h2>
[לשון הרי"ף מלעיל י' ע"ב] אי בעי האי חליץ ואי בעי וכו'. פי' שהרשות ביד כולם. ולענין צרתה נמי אי בעי מעיקרא להאי חליץ ואי בעי להאי חליץ. והשתא משום דחליץ חד לחדא קאי על צרתה בכרת. וכן אחיו על כולהו בכרת. אלא האי שליחותו וכו'. וכי היכי דהוא עלה בלא יבנה כן על צרתה בלא יבנה. וכן אחין על שתיהן.
<h2>דף מא:</h2>
עמד בדין וברח ניזונת משל יבם. לאו בברח בשביל לעגנה מיירי. דבפרק בתרא דכתובות [ק"ז ע"ב] פריך מינה דחיישינן לצררי. אלא בברח מחמת ממון או מחמת מרדין מיירי. ולאו דוקא ברח, דה"ה חלה, כדאמרינן בירושלמי [כתובות פ"ה ה"ד]. ולא כפ"ה שפירש דווקא ברח ולא חלה. ונראה דווקא נתרצה ליבם וברח, אבל נתרצה לחלוץ וברח אין נראה שבענין זה היו מתקנין מזונות מאחר שלא רצה ליבם.
<h2>דף מב.</h2>
ת"ר יבמה שחלצו לה וכו'. אומר ר"ת [שו"ת סי' ע"ח, ע"ט] דוקא חלץ, שחליצתה מוכיחה שלא בא עליה. אבל מת היבם לאחר שלשה [חדשים] צריכה להמתין שלשה חדשים. כדאמרי' נמי גבי ממאנת [ל"ד ע"ב], לפי שמיאונה מוכיח עליה שהיא קטנה, ויותר קרובה יבמה לביאה מארוסה, דגזרו ארוסה אטו נשואה. ואע"ג דאמרינן בפרק בית שמאי [קי"ב ע"א] ובפסחים פרק אלו דברים [ע"ב ע"ב] יבמתו בזיז מינה אשתו לא בזיז מינה, הני מילי לענין דמוקמי אנפשיה. אבל לענין ביאה גזירה שמא ישא אחותה. וגבי (חופה) [יבמתו] קרובה לביאה טפי. בירושלמי מוכח דאם חלצה תוך שלשה צריכה לחזור ולחלוץ לאחר שלשה, דאמרינן בירושלמי דהחולץ [ה"א], חלץ תוך שלשה מהו שיחזור ויחלוץ לאחר שלשה, נשמעינה מן הדה, קטנה שחלצה תחלוץ משתגדל ואם לא חלצה חליצתה כשרה, ר' מאיר אין חולצין כמה דאת אמר תמן אע"פ שחלצה חולצת, הכא נמי אע"פ שחלצה חולצת.
גר וגיורת צריכין להמתין וכו'. גר שנתגייר ואשתו עמו צריכין לפרוש זה מזה שלשה חדשים. פעם [אחת] שנתגיירו גר וגיורת ורצו להתייחד בגירות ע"י קידושין ונישואין. והפרידום משום דאמרו בעלמא גר לא ישא גיורת שמא יחזרו לסורן, ואע"ג [שאיני יודע] היכן הוא, שאינו בתלמוד. ונראה לרבי שהתלמוד חולק על זה בפירוש, דאמרינן בפרק החולץ לפיכך גר וגיורת צריכין להמתין ג"ח, והיינו שנתגיירו יחד, והגר [כבר] נשא הגיורת מקודם גירות, צריך להמתין משום להבחין. מר' מאיר (אומר) [נמי משמע] דבגר בעלמא (נמי) אין נכון לומר שלא ישא גיורת דעלמא. כדמוכח בפרק נושאין על האנוסה [צ"ח ע"ב], דקאמר גבי גר, נושא את אשת אחיו מאמו מאי לאו דנסבה אחיו כשהוא גר, לא דנסבה אחיו כשהוא גוי. ואם כן מיירי שאחר כך נתגיירה, וזה הגר אחיו של בעלה ונשאה עכשיו לכתחילה. לשון רבינו יצחק ב"ר אברהם. ואני משה מצאתי כתוב אותו (עברי) [דין] דגר לא ישא גיורת בעשרה יוחסין בתוספתא [קידושין פ"ד ה"ג].
<h2>דף מג:</h2>
ארבעה אחין נשואין ארבע נשים. וכו'. ירושלמי [פ"ד הי"ב] י"ג אחי היו ומתו י"ב בלא בנין, אתון בעין מתיבמת קומי ר', א"ל תיזיל יבים, א"ל לית בי חילי למיזן, אתיה כל חדא וחדא אנא זיינא ירחא, אמר ומאן זיין ירחא דעיבורא, וצלי עליהון ואזלון. מן בתר תלת שנין אתון טעינין תלתא ושיתא מינוקי קומי דרתיה דר' אמרין ליה ר' אית הכא חדא קרייה דמינוקין בעין מישאל בשלמך, אודיק עליה מן כוותא, אמר לון מאי עסיקיכון הכא, אמרין ליה אנן אילין דצלית עלון ואנן בעינן לתתן ירחא דעיבורא, וגזר ר' ויהב להון ירחא דעבורא.
<h2>דף מו:</h2>
וש"מ אין מטבילין [גר בלילה]. בירושלמי [סנהדרין פ"ד ה"ה] אמרינן, דיינין שטעו ודנו בלילה דינן דין, שנאמר ושפטו את העם בכל עת. ולפי זה הירושלמי היה נראה גבי גר בדיעבד אם טבל בלילה [הויא] טבילה, דמשפט כתיב ביה.
<h2>דף מז.</h2>
צריך להביא ראייה. במוחזק לן שהיה גוי מיירי. אבל אי לא מוחזק לנו נאמן במיגו שהיה יכול לומר ישראל אני, דא"צ בדיקה. וכן מוכח ההיא עובדא דפ"ק דפסחים [ג' ע"ב], דההוא גוי דהוה סליק ואכיל פסח, דמעיקרא לא בדקו אחריו. ומעשים בכל יום אורחים באים מארץ רחוקה ומקבלים אותם בחזקת יהודים.
<h2>דף נ.</h2>
ולא בעילה אחר בעילה. היינו בעילה כשרה. אבל בעילה פסולה כגון בעילה שאחר הגט יש אחריה ביאה. כי היכי דיש אחריה מאמר, כדמפרש בגמרא. ולא חליצה אחר חליצה. היינו חליצה פסולה כדמוכח בגמרא.
<h2>דף נה:</h2>
[לשון הרי"ף] דאלמא לא קני לה בהעראה וכו'. י"מ כי אמרינן העראה קונה היינו כשהערה ופירש מיד, שאין דעתו על גמר ביאה. ועוד י"מ כי אמרינן העראה קונה היינו במפרש שהוא (אינו) רוצה לקנות בהעראה, אבל בסתמא דעתו על גמר ביאה.
<h2>דף סב:</h2>
וידעת כי שלום אהלך ופקדת נוך ולא תחטא. פירש ר"ת [ס' הישר סי' מ"ה] ופקידה זו אינה תשמיש אלא כשהוא רוצה לצאת לדרך אם אינו בעיר לא יצא לדרך אא"כ ישוב אליה ויפקדנה בתשמיש או בשאר דברים. ופריך והא מהכא נפקא וכו', מלמד שאשה משתוקקת. ומסתמא כיון שהיא משתוקקת לו יש לו לפוקדה. ומשני לא נצרכה אלא לאשתו נדה. ה"ג בספרים ישנים. וה"פ חד קרא משמע שחייב לפקוד את אשתו אם אינה נדה ויבוא איליה וידבר על לבה עצה שלמה. וקרא אחרינא קמ"ל דאפילו היא נדה [יש] לו לפוקדה. וכמה אמר רב עונה, שאע"פ שאסור לתשמיש מ"מ תענוג הוא לה הואיל ורוצה לצאת לדרך, וכדאמרינן בעירובין [ס"ג ע"ב] הישן בכילה שאיש ואשתו ישנים שם עליו הכתוב אומר נשי וגו' ואמר רב יוסף התם ואפילו לאשתו נדה. מה שהגיהו בספרים לא נצרכה אלא סמוך לוסתה שבוש גדול הגיהו, לפי שסברו שפקידה היינו תשמיש. חדא דסמוך לוסתה דאורייתא, מוזהרתם את בני ישראל. ועוד אמרינן הכא דאמרו הכי הני מילי לדבר הרשות. וכי משום דבר [רשות] עקרינן וזהרתם, אדרבה ידחה דבר הרשות ולא יצא לדרך סמוך לוסתה ויתקיימו שני המקראות. אבל לפי מה שכתבתי קא אתי שפיר שאם רוצה לצאת לדבר הרשות ישוב לביתו לפקוד, אבל לדבר מצוה לא דילמא מיטריד ומימנע ולא עביד מצוה אלא ממקום שהוא שם ילך לדבר מצוה, ומשום הכי מייתי בסמוך המכבד אשתו. ורבינו יצחק מיישב גירסת הספרים, וכמ"ד בפרק כל היד [נדה ט"ו ע"א] דוסתות דרבנן, והכי קיי"ל, וכן פוסקות שאילתות דרב אחאי. ומדוסתות דרבנן, סמוך לוסתה נמי דרבנן. וביוצא לדרך אוקמוה אדאורייתא. ומ"מ נראה לו כפירוש ר"ת. ואפילו לספרים דגרסי סמוך לוסתה מצינו לפרש פקידה בדברים. רק שקשה, כיון דבדברים, מאי איריא סמוך לוסתה אפילו נדה נמי.
<h2>דף סו:</h2>
דתנן כהן ששכר פרה מישראל וכו'. כרשיני תרומה עיקרם קיימי למאכל בהמה, דאם היה עיקרם לאדם אסור ליתנם לבהמה משום הפסד תרומה. ומ"מ לאדם מיהו חזו. דאי לא חזו לאדם כלל לא הוה (צריך) שייך בהו תרומה ומעשר, כדמוכח בפרק כלל גדול [שבת ס"ח ע"א]. וא"ת והא אין תרומה אסורה בהנאה והא תנן [ערובין כ"ו ע"ב] מערבין לישראל בתרומה, ואמרינן בפרק כל שעה [פסחים ל"ד ע"א], אבא שאול גבל של בית רבי מחממין לו חמין בחטים של תרומה שנטמאו. ופירש ר"ת [ס' הישר סי' נ"ג] דהנאה של כלוי אסורה, כגון אכילה והסקה, וכדתנן במסכת תרומה [פי"א מ"י] מדליקין בשמן שריפה במבואות האפילות ועל גבי חולים ברשות כהן, דנר לאחד נר למאה. אבל לא ברשות ישראל. והאי דאבא שאול גבל של רבי הוה [היינו לכהנים שבבית רבי].
וישראל ששכר פרה מכהן (ו)יאכילנה כרשיני תרומה. היינו טעמא דעיקר הנאת אכילת תרומה לקנין כספו דכהן, מידי דהוה אעבד כהן. אבל כהן ששכר פרה מישראל לא קנין כספו דכהן הוא, דשכירות לא קניא. ויותר האריך. והרב ר' משה מפונטייזא [תירץ] דדוקא אכילה אסר הכא לזרים ואפילו לבהמה, כדכתיב כי יקנה נפש ואפילו בהמה. וכן משמע בפ"ב דביצה [כ"א ע"א] קנין נפש דכהן אבל לא דישראל. ובסיפרי [פר' אמור פרש' ד'] אמרינן, יכול לא תאכל בכרשינים ת"ל נפש. והשתא ניחא ההיא דמחמין לו חמין. ור"ת (ס' הישר סי' נ"ב) [השיב לו] דמ"מ כל הנאות כלוי אסורות לזרים כדמוכח ההיא דמדליקין ברשות כהן וכו' כדפרישית.
ולא עוד אלא אפי' הכניס לה שום כו'. ירושלמי [פ"ז ה"א] תניא העושה שדהו אפותיקי לכתובת אשתו או לבעל חובו ומכרו מכרה [הרי זו] מכירה גמורה. והלוקח יחוש לעצמו. רשב"ג אומר לכתובת אשה אינה מכירה שלא עלת על דעתו שתהא אשתו מחזרת על בתי דינין. כשמכרן לשעה אנן קיימין, אבל לעולם דברי הכל אינה מכורה.
<h2>דף עה.</h2>
איזה פצוע דכא וכו'. [ואפי' אחת מהן. תימה] הא"ר ר' ישמעאל כו' כל שאין לו אלא ביצה אחת וכו' וכשר, ואין לחלוק דהכא בידי אדם והתם בידי שמים... דהא חזינן כמה בני אדם שכורתין מהן ביצה אחת ומולידין ואין לומר צא וחזור על בניהם. ועוד אי בידי שמים שניהם נמי, כדאמ' בסמוך פצוע בידי שמים כשר וה"ה נכרת בידי שמים. ואומר ר"ת [ס' הישר סי' מ"ט] דאפי' בידי אדם מכשר. ויש לחלק בין ניטלה הביצה לגמרי לנפצעה. מידי דהוה אניטל טחול כשר ואי נקיב טרפה [חולין נ"ה ע"א]. והא דאמרינן לקמן בין שנכרתו חוטי ביצים, היינו דוקא שנים אבל אחד כשר ואע"ג דקרי ליה סריס חמה מ"מ אית ליה רפואה ופעמים שמוליד מדמכשר ליה. ואפי' דר' ישמעאל לפלוגי את"ק קאתי, יש לסמוך על דברי' כיון ששמע מפי חכמים בכרם ביבנה. וכדאמרינן בהחולץ [מ"ב ע"ב] ממתני' דכרמא הדר ביה. ובירושלמי [פ"ד ה"ב] נמי משמע שהולד כשר לבא בקהל, אבל משמע שאינו מוליד. והכי איתא התם תני ר' ישמעאל בנו של ר' יוחנן בן ברוקה כל שאין לו אלא ביצה אחת ואינו מוליד זהו סריס חמה. א"ר יוסי שמעתי הלכה כר' ישמעאל בנו של ר' יוחנן בן ברוקה, ולית אנא ידע ממאן שמעית א"ר [אמי] לא הוה ר' יוסי אם שמע בר מן אנש זעיר ועוד אמר שמואל אם יבא לפני בעל ביצה אחת אני מכשירו, רב הונא אמר סבר כר' ישמעאל בנו של ר' יוחנן בן ברוקה א"ר יודן בר חנן ובלבד של ימין. ואומר רבי דמצינו לפרש בשני ענינים. דדוקא כשנטלה אחת והאחרת שלמה כשר אבל נפצעת אפילו אחת גריע טפי, כדפרי' לעיל. ויותר [נראה] לפר' שהן שתי תיבות, ובלבד של ימין. וחומרא גדולה היא. וטוב להזהיר לרופאים לחתוך של שמאל אם אפשר. ומסיים בירושלמי אתי עובדא קומי ר' מאי אמ' לה אין פרוש דאת שריא ליה, אלא הוי ידע דלא מוליד, והוה ר' זעירא מקלס ליה דהוה מקיים מילתא על ברורה. משמע לכולהו דהלכה כר' ישמעאל ובידי אדם נמי משמע התם דמיירי למסקנת הסוגיא. לשון רבינו שמשון.
<h2>דף צב:</h2>
מעשה בא לפני ר' [ר"ת בספר הישר סימן נ"ד ובתשובה סימן ס'] ביבמה שמת בעלה, ולא ידעה שיש לה יבם, ונתקדשה לשוק, והמקדש לא היה יודע שהיתה זקוקה ליבם, ושאלו אם קנסינן למקדש להוציאה או לא. והשיב, לא מצינו קנס בשומרת יבם שנתקדשה לשוק אא"כ ניסת. ונמצא הצרות עריות ואיילונית [צ"א ע"ב]. וההיא דפרק האשה רבה הכי פירושה, מניין שאין קידושין תופסין ביבמה וכו' שמואל אמר בעניותינו וכו', ומסיק הלכה כשמואל וכו', עד אם היה יבמה ישראל נותן לה השני גט והותרה לו. ואע"ג דאיכא למיחש שמא יאמרו חלץ זה וקידש זה ונמצא [אידך] מחזיר חלוצתו, וקיימא לן כיון שלא בנה שוב לא יבנה והרי היא בהכרת, אעפ"כ הותרה לו, ולא חיישינן להכי, וישאנה אם ירצה. אבל אם היה רוצה לחלוץ לא קנסו למקדש להוציא, דקנס זה לא מצינו ואפילו באשת איש (והאיש) [והאי] נותן גט דאמרינן גבי שני המקדש אינו קנס אלא כפייה כדי שלא יהא חוטא נשכר, וכגון שהיבם אינו רוצה לחלוץ. אבל אם רוצה לחלוץ לא קנס לשני למיתב גיטא. דאם איתא דקנסינן הול"ל מוציאה בגט, ולא נותן לה גט. כדאשכחן גבי מעוברת [ל"ה ע"ב] ושאר קנסות. הכי משמע לשון קנס, ועוד דהול"ל תצא מזה ומזה דאמאי קנסינן ליה לדידה טפי מדידה כמו שמצינו גבי שאר דברים תצא מזה ומזה. ועוד מרישא כי (אמרי') [מהדר לאו אקנסא קא מהדר] דקאמר אם היה יבמה כהן חולץ לה ושריא ליה. אלא ודאי אין קנס אלא כשנישאת ונמצא הצרות עריות ואיילונית, דמיחלפא באשה שהלך בעלה כדאייתינן בפרק הזורק [גיטין פ' ע"א]. אבל בזינתה וכל שכן נתקדשה ליכא קנס. ויותר האריך.
איתגורי איתגור. כלומר וכי [בשביל] שחטאה היבמה שקידשה עצמה ואסרה עצמה על הכהן נכוף הכהן לחלוץ (אבל אם היינו) [אלא] שמבקשין [ממנו] לחלוץ, כדאמרינן בס"פ ב"ש [קי"א ע"ב] יש שכופין לחלוץ ויש שמבקשין, ואז לא היה חוטא נשכר, דבלאו חטאו נמי היה כונסה אם זה רוצה לחלוץ ואם לא ירצה לא יחלוץ, והשני לא יכנוס.
<h2>דף צז:</h2>
מ"ט גר שנתגייר כקטן שנולד דמי. נשאלתי על גיורת אחת שנתגיירה היא ובנה גדול, שמתה, אם הבן חייב להתאבל. והיה נראה בעיני שלא להתאבל. דאפילו עריות לא גזרו אלא כדי שלא יאמרו באנו מקדושה חמורה לקדושה קלה או משום דאתי לאחלופי בישראל. ומהאי טעמא לא גזרו שניות בגרים. ואמרינן בפ"ב דיבמות [כ"ב ע"א] אפילו אחים מן האם מעידין לכתחלה. וכן בפרק נושאין [צ"ז ע"ב] פליג רב אחא בר יעקב אפילו באחים מן האם דגר שנתגייר כקטן שנולד דמי. ושלום לכל ישראל משה.
<h2>דף קב.</h2>
דא"ר ינאי בין שהתיר הוא ושמטה וכו'. והכל בימין בלא סיוע שמאל. כדאמרינן בירושלמי [פי"ב ה"א], כיצד הוא עושה קושרו כדי שיוכל להלך בו, ובתר הכי קאמר ר' חנינא בריה דר' הילל, ענבו כדי שיוכל להתיר באחת מידיו, כיצד היא מתירתו בימין ותופסתו בשמאל ושומטת עקב בימין וגוררת בימין כדי שתהא חליצה והתרה בימין. ועניבה דנקיט היינו משום שתוכל להתיר בקל בידה אחת. אך טוב יותר לעשות שני קשרים זה על זה מן הרצועות התלויות, ועוד שני קרסים בלולאות מלבד זה כדי לעשות חליצה אלימתא.
<h2>דף קב:</h2>
אמר רב סנדל התפור בפשתן וכו'. לפיכך צריך להיות תפור מרצועות של עור ולא מחוטי פשתן וקנבוס. י"מ תפור בפשתן של עור ובתוכו תפור עמו בגד פשתן, כדרך שתופרין לבד בתוך מנעלים. ונראה דכה"ג שרי כמו סנדל של עץ דתנן כשרה, ומוקי לה במחופה של עור. והצריך ר"ת [ס' הישר סי' ס'] לעשות הסנדל מבהמה טהורה, דומיא דתחש. וקשיא כיון דתחש לאו דוקא דנעל נעל ריבה אם כן כל עור נמי אפילו מסוס וכלב. ומ"מ טוב להחמיר הואיל ונפיק מפומיה. וצריך להיות רגלו יחף ולא על בתי שוקיים, משום דכתיב מעל רגלו ולא מעל דמעל, כיון שאינן תפורין יחד, כדאכשרינן סנדל של עץ המחופה עור הואיל ותפורין יחד.
<h2>דף קו:</h2>
סדר חליצה מכתב רבינו יהודה ב"ר יצחק. צריך שיבררו ג' דיינין ויוסיפו עוד שנים לפרסומי מילתא. ולא יהיו קרובים. וצריך למיקבע דוכתא. וצריך שיכירו היבם והיבמה, ואפי' ע"י קרוב או אשה כדאיתא בפ' החולץ [ל"ט ע"ב]. והדיינים בישיבה והיבם והיבמה בעמידה דומיא דדין. וצריך שיכוונו שניהם. וצריך לבדוק הגדלות ואפי' בנשים כשרה הבדיקה. באשה בדדים ושערות והאיש בשערות או בזקן. וישאלו אם הוחזקו להגעת שנים באיש י"ג ובאשה י"ב שנים ויום אחד. אכלה תומא או גרגושתא לא תחלוץ דכתיב וירקה מעצמה. והמנעל משוו ליה ברגליה ימינא יחף. ויכרוך הרצועות סביב רגלו וישים הקרסים בלולאות ומקרו (ליבם) [ליבמה] מאן יבמי להקים שם בישראל לא אבה יבמי בלשון הקודש. וקוראה לא אבה בלא הפסק. ומקרו ליבם לא חפצתי לקחתה. וצריך לדחוק רגלו בארץ כדאמר אמימר [ק"ג ע"א]. ואתיא יבמה ושריא קשר הרצועות והקרסים בלולאות בימין ולא תהא שמאל מסייעתו כדאיתא בירושלמי [פי"ב ה"א]. ושלפא ליה מן רגלו, ושדא רוקא מפומא, וצריך דייני למחזייה מדנפיק מפומה עד דמטי להדי אפי דיבם דכתיב בפניו עד כנגד היבם ולא יותר. ובתר הכי (לה) [קוראה] בלשון הקודש ככה יעשה לאיש אשר לא יבנה את בית אחיו ונקרא שמו בישראל בית חלוץ הנעל. והיושבים שם עונים חלוץ הנעל שלש פעמים. מצות חליצה קוראה וקורא וחולצת ורוקקת וקוראה. ובאידך פירקא כתב סידור חליצה.
<h2>דף קט:</h2>
[לשון הרי"ף] ושמעת מינה קטנה וכו'. מתוך הך שמעתא פסק ר"ת [ס' הישר סי' נ"א] דקטנה שנתקדשה כשהיא קטנה וגדלה קידושין מיתלא תלו וקאי, אי בעיל אין אי לא לא. ואפילו (הא לא) [היו לה] שערות כשערות ראשה ממאנה כיון דלא בעיל, דהא רב ושמואל פליגי בהא מילתא, והילכתא כרב באיסורי. ועוד דרב אשי מהדר לתרוצי מילתיה דרב ש"מ הכי הילכתא. ועוד דסוגיא דשמעתא הכי אזלא כוותיה. [לשון הרי"ף] ר' יהודה אמר לפני הפרק ולאחר הפרק וכו'. ר"ת פי' דפרק וזמן לא חדא מילתא היא, דקשיא לעיל [נדה מ"ו ע"א] קרי ליה זמן והכא [שם מ"ט ע"ב] פרק. ועוד דפרק משמע סמוך לגדלות, כדאמרינן בפרק המוציא [שבת פ' ע"א], בנות ישראל שהגיעו לפרקן, ובפרק הבא על יבמתו [ס"ב ע"ב] ומשיאן סמוך לפרקן. ועוד אמאי איתותיב לעיל בפרק יוצא דופן [נדה מ"ו ע"א] מאן דאמרי דפליגי תוך הזמן כלאחר זמן, כיון דפליגי הכא תנאי. ומפרש ר"ת דפליגי ביום אחרון של י"ב שנה ויום אחד לנקבה וי"ג ויום אחד לזכר. ואותו יום קרי תוך הפרק דלר' יהודה זמן הבאת שערות בתחילת היום ולר' שמעון בסופו. וקיי"ל כר' יהודה לגבי ר' שמעון בפרק מי שהוציאוהו [עירובין מ"ו ע"ב]. ובכל דוכתא נמי נקיט בת י"ב שנה ויום אחד ולא נקט וב' ימים. ומיהו בזה [יש] לדחות דילמא נקיט ויום אחד כלומר שעבר היום, דאם כן התחיל השני. וכה"ג אשכחן פלוגתא בפרק עשרה יוחסין [קידושין ע"ט ע"א], גבי קידשה אביה בדרך וקידשה היא עצמה בעיר ביומא דמישלם שית.
<h2>דף קטו.</h2>
[לשון הרי"ף] וה"ה לעד אחד במלחמה וכו'. ירושלמי [פט"ו ה"א] עד אחד במלחמה מהו, נשמעינה מן הדה, חד בר נש אתא קומי דרבי א"ל ההוא פלן א"ל מית דהוא פלן, א"ל מית, אמרו ליה וכולהו מתים, אמר ואילו הוה בחיי לא הוה מייתי. ר' ירמיה בשם ר' חנינא מעשה בא לפני רבי ואמר מאן דניסת ניסת מאן דלא ניסת לא תנשא. א"ר אייבו בר נגרי בשעת מלחמה היה, הדה אמרת דעד אחד אין (צריך) נאמן בשעת מלחמה.
<h2>דף קטו:</h2>
אמר ליה דידך שקלתינהו והני אחריני נינהו וכו'. שאלו את ר"י על יהודי אחד שהלך מהלך יום אחד לכפר ואמר שיחזור ולא בא כי נהרג ביער אבל לא ראו אותו ולא הכירוהו כי שמטוהו הכלבים אבל אומרים שיודעין שזהו שהיו מכירין את כליו מכיון ששמעו שנהרג יהודי אחד וגם אשתו אומרת (שהוא) [שהיה] בקרחתו שומא. והשיב ר' אע"פ שיודעין שאותו (היה) [הוא], כיון שאין שום עדים שראוהו וגם שום גוי לא מסיח לפי תומו שנהרג פלוני וגם כליו אינה ראיה דחיישינן לשאלה. אבל על פי השומא שהיתה אשתו אומרת שהיא מכרת יש לסמוך עליה ולהתירה, כמו שנאמנת לומר מת כך היא נאמנת מן הסימן.
<h2>דף קיח:</h2>
המזכה גט לאשתו במקום יבם. מכאן נראה דהיכא שאנו יודעים בודאי שזכות הוא לאשה בגט שיוכל אדם לקבל הגט בלא דעת [האשה]. ומעשה באדם אחד שהיו לו שתי בנות וקיבל קידושין לאחת מהן ולא הזכיר שמה [והצריך] כולן גט. ובא אחד וקבל כל הגיטין שלא מדעתן. וכן באשת משומד שנשתקע ימים רבים בשמד ואשתו שואלת תמיד הגט, והוא ממאן, כי שואל כסף. לסוף נתרצה, נראה שיוכל לקבל הגט בלא דעתה. נ"ל משה.
